אני שומעת מהורים לילדים ומתבגרים בקליניקה על נטייה לגנוב. או מילדים ומתבגרים המשתפים אותי בכך. לעיתים מדובר בכסף מההורים, לעיתים מדובר בממתקים, אוכל, מוצרים בבית או מהחנות ולעיתים בחפצים מאחים או חברים.
הורים רבים נבהלים מאקט הגניבה ולא יודעים כיצד להתייחס אליה, הם רואים בה מעשה של חמדנות, חוסר יכולת לדחות סיפוקים, להסתפק במה שיש ונוטים לכעוס, להעניש ולהחביא את הממתקים, הכסף, או דברי הערך מהילד. מתבגר.
בכך מטפלים או מנסים להעלים/ לצמצם את הסימפטום (הגניבה ), אך למעשה מתעלמים מהסיבות והמניעים שהביאו את הילד. המתבגר לבצע את הגניבה. כאשר נטפל בסימפטום ולא בשורש הילד.מתבגר, יהפוך מתוחכם יותר: ילמד לשקר על מנת לטשטש עקבות, יחביא את מה שגנב, ובעצם את הסיבה לכך. דבר שיתסכל אותו ויגביר את הצורך לגנוב עוד.
מבחינת ההורים כל תפיסה של גניבה תחווה כבגידה, אכזבה ויאוש מאותו הילד מתבגר, אלו יובילו לכעס ואיבוד אמון בו.
הן הילד והן ההורה יחושו שלא רואים אותם ויש להניח שהמעגל יחזור על עצמו עוד ועוד
. מדוע ילדים. מתבגרים נורמטיביים גונבים ? מה מסמל אקט הגניבה ?
ישנו המניע הקונקרטי אותו אנו רואים - אני רוצה עוד, אני רוצה גם (קנאה) : ממתק, כסף וכדומה וישנו המניע הדינמי, החבוי, הנסתר: המטרה של ילד אינה גניבת החפץ עצמו, אלא הרצון והצורך שלו להשיב את הדבר שנלקח ממנו, את האם שיש לו עליה זכויות.
יש באקט הגניבה אמירה של חסך: לקחו את מה שמגיע לי, את מה ששייך לי, ואני אקח אותו בחזרה.
ובאותה נשימה יש אמירה של תקווה: היכולת למצוא ולחזור לאותם רגעים של חוויה טובה וטוטלית בינקות (תחושה שיש לי הכל ). בנוסף הרצון להימצא, להראות, כלומר שיראו שאני כאן, שאני זקוק לדבר מה.
אנחנו יכולים להביט בילדנו המבקש אישור לאהבה שאינה תלוי בדבר, כלומר שנאהב אותו על כל חלקיו, גם אלו המתוקים וגם על אלו החמדניים, התוקפנים.
במאמרו חסך ועבריינות שואל דונלד ו, ויניקוט אחד התאורטיקנים המשפיעים: "מהו ילד נורמלי? האם הוא רק אוכל, גדל ומחייך במתיקות? לא, לא כזה הוא הילד הנורמלי. ילד נורמלי, אם הוא בוטח באימו ובאביו. משחרר את כל המעצורים. עם הזמן הוא מנסה את כוחו בלשבש להרוס, להפחיד, להתיש, לבזבז לתחבל תחבולות ולחמוס. .... אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו יתיישב זה ויתחיל לשחק.... " ואם לא הילד יעתיק את ההתנהגות הזאת מחוץ לבית, לחברה ולבית הספר.