על פי ה- DSM ספר ההגדרות הפסיכיאטרי: הפרעת התנגדות (באנגלית: Oppositional Defiant Disorder, O.D.D) היא הפרעה התפתחותית התנהגותית, המתאפיינת בדפוס חוזר ונשנה של התנהגות נגטיביסטית ("דווקאית"), מתריסה, מתנגדת ועוינת, כלפי דמויות סמכות: הורים, מורים, גננות, סייעות, אחים, חברים , הנמשכת לפחות שישה חודשים…" מופיעה לראשונה בגילאים צעירים (בטווח הגילים שנתיים עד חמש ODD מאובחנת לרוב לפני גיל 8 ורק לעתים רחוקות פורצת אחרי 12.
טיפול פסיכולוגי מוקדם ב-ODD מסייע רבות לילד הצעיר לרכוש כבר בגיל מוקדם דרכי התמודדות, אשר יאפשרו לו תקופת התבגרות תקינה וחיים בוגרים נורמטיביים במידה רבה. ילדים עם ODD בדרך כלל זעופים וקשי מזג. הם נאבקים מול כללים או הנחיות סמכותיות ומאשימים אחרים בהתנהגותם הבעייתית. הסימפטומים של ההפרעה, צצים לראשונה בשנות הילדות המוקדמת ,
הפרעת התנגדות מופיעה במקרים רבים יחד עם הפרעות קשב וריכוז ו/או היפראקטיביות , ישנה קומורבידיות (תחלואה נלווית) גם לחרדה, מורכבות זו לעיתים מקשה על האבחון הכפול הנדרש, וגם על זיהוי סוג הטיפול או המטפל המתאים.
התסמינים הרווחים להפרעהף נטיה לרגזנות וכעס, בעיקר לאור אכזבה או תסכול קושי להתאזר בסבלנות ולדחות סיפוקים
נטיה לוויכוחים עם מבוגרים
התקפי זעם אי-קבלת חוקים הצקה והפרעה מכוונת לילדים אחרים.
התרסה נקמנות שליליות עוינות קושי בקבלת מרות וסמכות.
האשמת האחר על התנהגות הילד
נקמנות
ניתן לאמר שילדים רבים מתנהגים במידה של מרדנות לפעמים, אבל כאן חוצים דפוסי ההתנהגות של הילד סף קליני מסוים. למשל, הרבה פעמים ילדים עם ODD יפרו כללים גם אם הם לא מרוויחים מזה כלום, כלומר יתנהגו באופן מתריס רק לשם התרסה, כמו כן התנהגות זאת מפריעה ופוגעת בתפקוד ובפעילות היום יום .
אסטרטגיות: זיהוי סימני ההתפרצות לנסות ולזהות את הסימנים המקדימים להתפרצות. לזהות מתי הילד מתחיל לחוש את התסכול מכך שהמציאות אינה תואמת את רצונותיו. בנקודה זו, לבחון ביחד עם הילד, כיצד ניתן להגמיש את הסתכלותו על המציאות.
לא להיכנס ראש בראש עם הילד ברגע שההתפרצות יצאה לדרך, המבוגרים הסובבים אותו, נכנסים ללחץ ולרוב מגיבים באגרסיביות, כעס, צעקות, על מנת להפסיק את הזעם המתפרץ. תגובה זו מעצימה את התפרצות הזעם של הילד או המבוגר הסרבן – עקשן ומביאה אותו לשיאים חדשים. חשוב לזכור – במהלך הניסיונות של המבוגר להפסיק את התפרצות הזעם , המבוגר מנסה ללמד את הסרבן-עקשן איך נכון להתנהג ומדוע אסור היה לו להתפרץ, אלא, שזמן ההתפרצות, הוא הזמן הכי לא נכון ללמד את הילד את כללי ההתנהגות הנכונה . בשעת ההתפרצות הילד לא מסוגל לקלוט שום מסר ובודאי לא מסר שמבקר את אופן התנהגותו. בזמן ההתפרצות המשימה הראשונה של המבוגר היא להפחית את רמת הלחץ והחרדה של המתפרץ , לא לנסות לחנך – ללמד זה לא הזמן.
הפוך על הפוך בזמן התפרצות, עלינו להגיב הפוך מן המצופה. להעביר למתפרץ מסר שאנחנו לא נכנסים ללחץ כמוהו. שאנחנו מסוגלים להכיל את הזעם שלו ומאמינים שהוא מסוגל להירגע למרות הלחץ והחרדה שהוא נתון בה. אם יש צורך להתערב פיסית חשוב שהמרגיע, אכן יהיה רגוע וינסה לאחוז במתפרץ כך שיעביר לו מסר שהוא מכיל את המתפרץ ומאמין ביכולת שלו להירגע. לאפשר לו להסביר מה מציק לו, מה גרם להתפרצות, מה יצר את התסכול הנורא שהוא חווה. בזמן הזה, צריך להכיל את המתפרץ לתת לו לשתות כוס מים או קולה לתת לו סוכריה, לדבר בשקט ובלי לחץ ולהניח לו להירגע לכבד את המילה שלכם - תצאו אמינים - אם התניתם חיזוק בהתנהגות רצויה, או אם הבטחתם ש"היום לא יהיה אינטרנט", קיימו באדיקות את מה שנאמר, אחרת הילד לומד שההנחיות שלכם שוות כקליפת השום. הוא לומד כללים משלו וזה בדרך כלל אומר חיזוק ל-ODD.
הצבת גבולות ברורים ברכות ובנחישות חשוב להקפיד על הצבת הגבולות לילד. יש להקפיד להציב בכל פעם שלושה גבולות ולא יותר. חשוב להגדיר את הגבולות מתוך שיתוף פעולה עם הילד ולא באמצעות כפייה וענישה. את שיתוף הפעולה ניתן להשיג מתוך התבוננות בנקודת המבט שלו ומתוך שכנוע בהגיון ובנכונות של הדרך שאנחנו מציעים לו.
הגדרת נושאים שהם בבחינת ייהרג ובל יעבור יש לארגן סדר עדיפויות בנוגע לנושאים עליהם נרצה לעבוד עם הילד. לא ניתן להציב את כל המטרות יחדיו. חשוב, לפני תחילת העבודה, לבדוק מהם הנושאים שהם מבחינתנו החשובים והמהותיים ביותר.בנו לוח זמנים קבוע ככל הניתן - נסו לתכנן יחד איתו. חלקו את הפעילויות ל"כיפיות" ו"לא כיפיות". הרעיון הוא שהמעבר לפעילות הבאה מחייב מילוי של המשימה הקודמת. צרו ציפיות התנהגותיות - חשוב שתבהירו לילד במדויק ככל הניתן ובאופן ספיציפי את מה שאתם מבקשים מהם. אפשרו לילד לצבור הצלחות - חזקו אותו בהדרגה עבור כל הישג ותנו לו להרגיש שהוא עשה צעד קדימה. תנו לילד תזכורת של כמה דקות לפני הפעילות הבאה - "בעוד 10 דקות יוצאים לבית הספר!" תנו לילד תחושה אמפטית שאתם מבינים איך הילד מרגיש - "אתה נהנה לצפות עכשיו בטלוויזיה ובא לך לראות עוד פרק . אני מבטיחה לך שתוכל להמשיך לצפות שוב מחר". בקשו מהילד לבצע מטלה על דרך החיוב ולא על דרך השלילה - למשל, עדיף להגיד "עכשיו מכינים שיעורים", במקום "כבה את הטלפון". תנו שבח ועידוד על התנהגות ספציפית.
הטיפול בהפרעה קשה ומורכב, זאת מאחר והילד "מחפש" עימות ופועל בדווקאות ובנוגדנות, מצד שני הילד הלוקה בהפרעה זקוק לתמיכה, הגנה והכלה. נדמה לו כי העולם כולו נגדו ויש להראות שלו שאין הדבר כך. הטיפול אמור להתמקד בצרכי הילד ולא בהתנהגות המכעיסה, במקום לפתח מאבקי כוח יש לפתח הדדיות, הבנה, וקבלה. אשר על כן טיפולים יעילים ומקובלים אמורים לכלול גם את ההורים וגם את צוות החינוך (לאפשר להם לנוע מכעס, מאבק על שליטה, והפגנת כוח, לכיוון של הבנה, קבלה, ותמיכה) וגם את הילד עצמו. תפיסת עולם תפיסת העולם של אנשים סרבנים-עקשנים אומרת שהעולם מוכרח להתנהל על פי דרכם. תפיסה אגוצנטרית שמתקשה לראות את האחר עם צרכיו – השונים משלהם. הצורך בשליטה: קיים צורך בשליטה מוחלטת באנשים אחרים ובמצבים היומיומיים המלווה בתחושת חרדה עמוקה שמא יצאו העניינים מכלל שליטתם ויחדלו להרגיש בטוחים ומוגנים. תגובה מתנגדת לעיתים קרובות התגובה המיידית לאפשרויות המגיעות מהסביבה היא התנגדות אוטומטית. בחלק קטן מהמקרים תיתכן בדיקה עניינית של ההצעה. התפרצויות זעם: הם נמצאים במצוקה גדולה כאשר העניינים לא מתנהלים לפי אמונתם או כאשר הם חשים בזלזול ובוז. כשהיכולת להכיל תסכול נגמרת – הם מתפרצים בזעם חסר שליטה שיכול להיות מלווה בפגיעה מילולית ופיסית. רגישות יתר: ברגישות יתר לאנשים ולמצבים, המערכת החושית-רגשית מזהה באופן מיידי איכויות רגשיות-אישיותיות אצל אחרים – ונקודות חוזק או חולשה. כך מקוטלג האדם כ -"טוב" או "רע". תגובות קיצוניות התנהגותם מאופיינת בתגובות קוטביות וכוללת קיצוניות של שחור או לבן וקושי לראות את הגוונים ביניהם.